יצחק מיכאלי

ככל בני גילו בתקופה זו, למד יצחק ב"חדר" ובערבים לימד אותו אביו. כשהודיעו מלמדיו שאינם יכולים עוד להוסיף על ידיעותיו, החליט ללמוד בעצמו. הוא התחיל לעסוק בלימודים כלליים בצד המשנה והגמרא. בעודו נער יצא שמו לתהילה כידען והוא הוזמן לבתי האמידים כדי ללמד את ילדיהם. הוא לא רק לימד אלא גם חינך והדריך אותם והביאם לציונות. 

ב-1905 הפך למורה בכפר סמוך לווחנובקה וכעבור שנה נכנס להורות בבית הספר לנערות ובתלמוד תורה שבעיירתו. 

ב-1912 נקרא לצבא והודיע להוריו שלא יחפש דרכים להשתמט מהשירות. לדעתו גם היהודים צריכים לשרת בצבא. הוא טען כי אסור לאדם בריא להתחפש לבעל מום, ואם לא ראוי לשרת את הצאר, הרי לא לעולם הוא ישלוט.

בצבא התחבב מאוד על החיילים. בהיותו גבוה מאוד ובעל עיני תכלת, הם קראו לו "הקדוש שלנו", באו אליו להתייעץ, לתנות את צרותיהם וללמוד מפיו. הוא השתתף בכל התרגילים והתמרונים, גם כשיכול היה להימנע מהם. נפשו העדינה והישרה סבלה לא מעט בצבא, ובצר לו התייחד עם התנ"ך שידעו כמעט בעל פה.

ב-1914, במלחמת העולם הראשונה, הועבר עם יחידתו לחזית והיה לסניטר. אחרי שנה נפל בשבי האוסטרים. 3 שנים שהה בשבי, עבד אצל איכרה ענייה ותמורת עבודתו קיבל אוכל. הוא עבד במסירות במחשבה שבכך הוא מכשיר עצמו לחיי חקלאות בארץ ישראל. גם בשבי התחבב על כולם, במיוחד על השבויים באותו הכפר, שאותם ארגן לעזרה הדדית, שיתוף בחבילות המזון ושמירה על רמה תרבותית בשיחות ובחוגי למידה. הוא עצמו ניהל חוג לקריאה בכתבי טולסטוי.

בשובו מהשבי נסע לקייב כדי ללמוד בסמינריון למורים. כדי להתפרנס קיבל עם עוד צעירים חלקת אדמה מחוץ לעיר שבה הקימו גן ירק ומכרו את תוצרתם בעיר.

ב-1920 פרצו ברוסיה הפרעות ביהודים. יהודי העיירות נמלטו לקייב ושוכנו בבתי כנסת ובמקומות ציבוריים אחרים. ליצחק נודע על פליטים במצוקה גדולה והוא הביא להם את כל הירקות שהיו בגן הירק.  בין הפליטים היו חולי טיפוס הבהרות ויצחק נדבק מהם. 

אחרי שהחלים חזר לווחנובקה, זנח את הרעיון להיות מורה והתמסר כולו לפעילות ציונית. הוא ארגן אגודת צעירי ציון ולימד בשיעורי ערב עברית ושיעורי השכלה כללית.

ב-1921 נישא לשרה ויחד החליטו לעלות ארצה. בדרכם לארץ התעכבו בקישינוב, שם נולד בנם הבכור, עובד. בקישינוב התפרסם כידען ומשכיל ורבים עלו אליו לשמוע תורה מפיו. למרות זאת, החליט מיכאלי ללמוד נגרות כדי להתפרנס בארץ מעבודת כפיים.

בינואר 1923 הגיעה המשפחה ארצה. ברושמיה על הר הכרמל נולד הבן השני, שֵם.

ב-1925 הצטרפה המשפחה לעין חרוד. בעין חרוד עבד כנגר והשתתף בבניית הבתים בנקודה החדשה בקומי. אחר כן הצטרף לצוות המחנכים בבית הספר כמורה לנגרות. היה מורה מחנך, טוב לב, פתוח למשובות התלמידים ומסייע להם בעבודותיהם.

ב-1929 נולד ליד המעיין הבן השלישי, יוסף. הוא נקרא על שם אחיו של יצחק, יוסק'ה, שנפטר בזמן מלחמת העולם הראשונה כחלוץ בעמק הירדן והוא בן 18.

ראש מאווייו של יצחק מיכאלי הייתה התרבות העברית, בזה השקיע את מיטב כוחותיו הרוחניים והגופניים. שנים על שנים סחב בעול התרבות, קודם ב"החלוץ" ואחר כך בעין חרוד. היה בין מתווי הדרך הראשונים של אירועי התרבות בעין חרוד ליד המעיין ואחר כך בנקודה שנבנתה בגבעת קומי.

בעין חרוד שעל גבעת קומי נולדו שני הבנים יעקב, ב-1934 וחנן, ב-1940.

בשנה האחרונה לחייו חש ברע. מותו ללא עת בא לו כתוצאה מזיהום קשה. בן 58 במותו.

השאיר אחריו את שרה אשתו ואת חמשת בניו: עובד, שֵם, יוסף, יעקב וחנן.

יהא זכרו שמור עמנו.