רחל תמרין

כשהגיע "קול הציונות" לערבות המושלגות, ומשגדלו 5 ילדיו מאשתו הראשונה, קם האב ועלה לארץ  עם אשתו ועם שני ילדיהם, רחל בת ה-8 ואחיה הבוגר ממנה ב-4 שנים.

האב, שעסק בתוצרת חלב ותעשיית גבינות, לא מצא את מקומו בירושלים. החיים לא היו קלים תחת שלטון התורכים, ונעשו קשים יותר בזמן מלחמת העולם הראשונה. האב עבר עם משפחתו למושבה בת-שלמה. רחל אהבה את חיי הכפר. הייתה רוכבת על חמור עם שני פחים מקשקשים למעיין להביא מים. הערבים היו שואבים וממלאים אותם. לא היה פחד מהערבים.

כשסיימה רחל את בית הספר העממי, עברה המשפחה לחיפה, שם למדה רחל בבית הספר הריאלי. 

בחיפה נפטר האב והאם פתחה מסעדה ביתית, "מטבח", ממנו התפרנסו בקושי. רחל נתנה שיעורים פרטיים כדי שתוכל לקנות צורכי לימוד ובגד חדש. עם סיום המלחמה, ב-1918, עבר האח לכרכור. ב-1920, אחרי שהתבסס שם, לקח אליו את האם ואת רחל. 

ב-1921 פגשה רחל בכרכור את יעקב תמרין, שהיה בנאי ומצא עבודה בבת גלים. הם נישאו.

ב-1924 הגיעו עם יעל בת 4 החודשים לעין חרוד. אמהּ של רחל הצטרפה אליהם. רחל הוכיחה את עצמה מייד כמטפלת מעולה. לתפקיד זה התייחסו ברצינות רבה. כל מטפלת נבחרה בקפידה ומיטב הרופאים והיועצות הובאו להדרכה. הילדים קדחו הרבה, סבלו מחום ומיתושים, אך הייתה התרוממות רוח. כולם היו צעירים, מלאי שמחת חיים ועניין ולא חשו בנטל.

רחל עברה עם הילדים הראשונים אל הנקודה החדשה שנבנתה בגבעת קומי. שנים רבות עבדה כמטפלת: בבתי התינוקות, אחר כך בגן הילדים ובבית הספר, באגף חדרי הרחצה, בטיפול הראשוני והמקיף בניקיון ובבריאות הילדים. העבודה בחינוך עם צוות בית הספר - מורים ומטפלות - הייתה בתהליך של גיבוש. כל ישיבה הייתה מעניינת ומילאה בסיפוק. שם נכרתה ברית הידידות האמיצה בין רחל וחנה ארסט, חברות שנמשכה לכל אורך חייה של רחל.