אליהו עממי
י"א תשרי תרנ"ט - כ"א שבט תש"ב
27.9.1898 - 8.2.1942
אליהו נולד בעיר מריופול, אוקראינה, ב-1898, כבן זקונים לאימו איטה ולאביו יצחק יעקב קולקין, שהיה עסקן ציבורי מכובד וידוע בעיר, אמיד ויושב ראש בכמה אגודות צדקה. שני הבנים הגדולים והבת למדו בגימנסיות ואליהו בן החמש למד ב"חדר". אליהו אהב לשמוע סיפורים על גיבורים. פעם, כשאירע אסון במשפחה ואימו בכתה, אמר לה: "האם בדמעות אפשר לרפא ולהחזיר אותו לחיים? אסור לבכות, גיבורים לא בוכים".
כבר ב"חדר" גילה כישרונות בלימודים. אחר כך, עבר בהצטיינות בחינות כניסה לגימנסיה, היה בין הטובים ביותר בלימודיו ומדי שנה קיבל אות הצטיינות ותעודה מיוחדת.
את זמנו הפנוי בילה עם חבריו על שפת הים ובמשחקים שונים. מגיל צעיר הצטיין בשחייה והציל מטביעה ילדים שהתרחקו מהחוף. בכל פעילויותיו היה היוזם והמפעיל. שכנים היו מתלוננים עליו שהוא מארגן משחקים מסוכנים.
בגיל 11-12 ארגן עם חבריו תיאטרון ובעצמו שימש בתפקיד הבימאי, מוכר הכרטיסים, אחראי תלבושות, כאשר כל ההכנסות היו קודש לקרן הקיימת לישראל.
בגיל 13-14 הזמין מאימו חליפת מלח, בנה סירה וארגן קבוצת מצילים על שפת הים, כשהוא כמובן הקפטן של הקבוצה.
אחרי סיום הגימנסיה, עבר לרוסטוב, התקבל למחלקת המכונות שליד הפוליטכניקום. גם שם הצטיין בלימודיו והיה אהוב על המורים והתלמידים כאחת.
ב-1917 התאספו כ-15 חברים וחברות ויסדו ברוסטוב על הדון את תנועת "החלוץ". למען החזון הזה הזניח אליהו את לימודיו ושקע בעבודה ציבורית. לא התבלט כנואם או כעסקן, הוא נשא בעול העבודה המעשית: קיבל על עצמו את תפקיד הגזבר, ארגון אולמות, גביית מיסים, עבודה למען הקק"ל וארגון הכשרה חקלאית לקראת העלייה לארץ.
בקיץ 1918 עבר עם חבריו להכשרה יותר שלמה במושבות העבריות שבאזור חרסון. גם שם התבלט בחברה ובארגון. היה אופטימי ושמח. משנסגרו המעברים, הצליח לארגן דרך הקווקז את עליית הקבוצה והקפיד על דיבור בעברית.
ב-1921, חודש לאחר מות אביו, עלה עם חבריו לארץ ישראל. תחילה עבד בסלילת כביש עפולה-נצרת ובהמשך למד נגרות. בהגיעו לדיר-אל-בלאח בנה את הצריף ראשון, המטבח, השתתף בסידור המחנה ושם גם הקים את משפחתו עם מינה כהן.
בהמשך עברו לסג'רה והצטרפו ל"חבורת העמק". גם בה היה העורק החי גם בעבודה וגם בחברה.
ב-1923 הגיע עם "חבורת העמק" לעין חרוד. פעל כסדרן עבודה וביתר שטחי החיים. עבד כעגלון, הקים ושכלל את המוסך למכונות, התמסר לענייני ההגנה והתייצב ראשון בכל מקום של סכנה. היה בין המלווים את מבצעי ההתיישבות של "חומה ומגדל" ובין ראשוני המתגייסים למשטרת הגפירים בזמן המאורעות, היה האחראי על פלוגת הגפירים בעין חרוד, הדריך וארגן את התחנה בדייקנות ובאחריות.
שימש כמדריך בארגון עובדי הפלחה, עבד בנגרות והקים מסגריה למלאכות שונות. היה נתון גם בפעילות ציבורית וחברתית, היה חבר במועצה הארצית של אגודת הספורט "הפועל".
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי, ליחידה עברית מקצועית לציוד הנדסי מכני, שהוא יזם וביצע, טיפח והיה בה הרוח החיה. בעת מילוי תפקידו במארג' עיון נספה בתאונת דרכים, והוא בן 44. הובא למנוחות בבית העלמין בעין חרוד.
הניח אחריו את אשתו, מינה, את שני בניו, עוזי ויצחק (חקי) ואת בתו, רחל.
יהא זכרו ברוך.