פסיה הרמן-כהן

בבית הספר הייתה תלמידה לדוגמה, טובה ומסודרת. למדה בתיכון בתקופה של חילוף המשטרים ברוסיה, ימים לא קלים. הייתה חברה ב"החלוץ" והשאיפה לעלות לארץ הייתה מובנת מאליה. במסגרת ההתארגנות לעלייה בחרה ללמוד תפירה, חרף התנגדות ההורים, שחשבוהו למקצוע נחות. אך היא ידעה שקשה להשיג עבודה בארץ ושאפה להרוויח את לחמה בכוחות עצמה.

לאחר סיום לימודיה, ב-1928, עלתה פסיה ארצה. כשהיא צעירה, יפה ורעננה, מלאת מרץ וחיים, הגיעה אל אחותה הגדולה, מינה, בעין חרוד. היא הרבתה לכתוב מכתבים אופטימיים הביתה וקיוותה כל הזמן שבני משפחתה יצטרפו אליה.

בעין חרוד מצאה חיי הגשמה חלוצית, בניין הארץ - הדברים שיש לעשותם והיא מיד נקשרה לחיי עבודה וחברוּת, לעולם הסוער והתוסס של עין חרוד. פה הקימה את משפחתה עם חיים הרמן ונולדו הבנות נירה ודליה. 

לא היה קל - האקלים, תנאים קשים, ימי עבודה ארוכים ומפרכים - אך פסיה לא התלוננה, מילאה את המוטל עליה כשהיא שלמה בהכרתה ובאמונתה. אהבה לעבוד, אהבה את המשק, הקיבוץ והארץ, שהיו קשורים אלה באלה והיו עבורה כתורה מסיני. כמו כן, אהבה את חיי התרבות במשק והשתתפה בטיולים ובכל אירוע.

פסיה הייתה אחראית ומסורה ללא גבול להוריה ולבני משפחתה, טיפלה בהם בחוליים ואירחה אותם, הייתה הרוח החיה במשפחתה. ביתם של פסיה וחיים היה מרכז משפחתי ובו טיפחו את בנותיהם ואת נכדיהם.

את מחלתה נשאה זמן רב בדומיה, אבל הכאבים גברו וההידרדרות הייתה מהירה. ככל שיכלה עקבה, התעניינה בנעשה והרבתה לקרוא, עבדה במתפרה, התהלכה והשתדלה לשרת את עצמה, למנוע טרדה מאחרים, "החזיקה מעמד" בנוכחות בני המשפחה, הסתירה את מכאוביה ולא התאוננה, אסירת תודה על כל עזרה וגילויי יחס. שמרה על ערנותה עד ימיה האחרונים, כשהיא צלולה ובמלוא הכרתה.

בימיה האחרונים נחלשה מאוד. המשפחה נאספה סביבה. פסיה הכירה את כולם אך לא יכלה לדבר. בשקט עצמה את עיניה בהשאירה חלל גדול בליבם של בני המשפחה.

בת 72 במותה. השאירה אחריה את בעלה, חיים, את שתי בנותיה, נירה ודליה, ונכדים.