חסר רכיב

הדסה יזרעאלי

הדסה יזרעאלי
ג' סיון תרנ"ג - כ"ב סיון תשמ"ח
18.5.1893 - 7.6.1988
הדסה נולדה ב-1893 בזמושץ, פולין, בבית שצדקה ומעשים טובים היו בו מצווה ראשונה. היה זה בית חרדי, ששולבו בו אסכולה ליטאית מצד אמא ואסכולה חסידית מצד אבא. הבית היה פתוח להשכלה במידה, רווי תודה וידע, בית ועד לחכמים. 
האב, הרב יוסף שלמה שבתאי הורביץ הלוי מזמושץ, היה בנו של רבי יהודה ליב, רבה של ולודבה. נוסף להיותו גדול בתורה, בעל מידות תרומיות ונון קונפורמיסט, ניחן גם בתבונה רבה וחוש הומור.    האם, שרה, הייתה בתו של הרב שמאי גינצבורג מלוקוב, בית חרדי ליטאי אמיד ששילב תורה עם השכלה. האב והאם דאגו לחינוך הילדים - השכלה אקסטרנית לבנות ומורים פרטיים לבנים.
הדסה זכרה שכבר מגיל 5 שלחה אותה אמהּ עם משלוח של "מתן בסתר" לאישה ענייה.
ב-1914, בגיל 21 נסעה הדסה לריגה, שם למדה רוקחות, חקלאות ופסנתר. הייתה בין מארגני תנועת "צעירי ציון", אחראית על מזנון המועדון וכן, מכירת פרחים ותוכניות לנשפים ולהצגות שנערכו שם.
לאחר לימודיה עבדה בבית מרקחת של בית חולים צבאי וגרה בבית אחותה.
אחרי המלחמה עברה מריגה ליקטרינוסלב, רוסיה, שם נשארה שנתיים, הכירה את משפחת שלונסקי שגרו בשכנות. שלונסקי כבר כתב אז שירים וחרוזים לעת מצוא. 
ב-1920 החלה את מסעה לארץ ישראל. תחילה נסעה להיפרד מאחיה, אחר כך חזרה לזמושץ להיפרד מהמשפחה ומההורים. בבית לא הכירוה, יצאה צעירה ורכה וחזרה שזופה ו"גדולה פי שניים מהגודל הטבעי של אישה" (לדברי אחיה). ההורים, שלא שמחו עם עלייתה ארצה, השלימו ועזרו לה בהכנות.   
בתחילת 1921 הגיעה הדסה לארץ. אחרי הסגר בעתלית נסעה לתל אביב, גרה באוהל ועבדה בבית חרושת ליצור שוקולד "רענן". בהמשך שכרה חדר ליד הים והתלבשה יפה. כל יום ראשון התאספה אצלה חבורה על דג מלוח ושתייה.
באפריל 1924 הגיעה לעין חרוד ליד המעיין, חבושה במגבעת רחבת שוליים ולבושה יפה. כאן פגשה את דוב יזרעאלי והם נישאו. נולדו להם הבנות ציונה (1930) וגלילה (1932), אחרי שני הבנים, יוסף ותלמַי, שנפטרו באיבם.
תחילה עבדה הדסה בסיקול בעין רזלאן, אחר כך בניכוש לקראת נטיעת כרם א'. נתנה תורנות במכבסה ובמטבח והפכה למבשלת כשהיא מנסה לשפר את איכות האוכל ולגוון את התפריט, שבו כללה גם אוכל דיאטטי לנזקקים.
בסיום התורנויות עבדה בבציר ענבים, בפרדס ובכרם, ושוב חזרה למטבח. בבישול גילתה דמיון, יצירתיות ותושייה עם אמביציה להגשה אסתטית: מפיות נייר, מפות, צנצנות עם פרחים.
יותר מכל אהבה לעבוד במשתלה: הרכבת כנות, הנבטת בצלים ופקעות, פיזור זבל, עישוב ושתילה.
בין הזמנים עבדה במחסן הבגדים, בתיקון בגדים ובתפירה. עבדה בנגרית הארגזים ובהדפסת נייר לאריזת אשכוליות.
ב-1937 פנו אליה ממזכירות הקיבוץ המאוחד לצאת להדרכה בקיבוצים צעירים: בפלוגת הים בחיפה, בבית הערבה, בכברי ובגשר הזיו, בקדמה, בשדה נחום, בגליל ים, ועוד. היא נדדה מקיבוץ לקיבוץ, השתתפה בעלייה על הקרקע במקומות רבים. בהמשך ארגנה את המטבח במחנות קיץ של הקיבוץ המאוחד, של המחנות העולים ושל הנוער העובד.
ב-1948, בתחילת מלחמת העצמאות, הייתה הדסה המבשלת ואחראית המטבח של גדוד 13 בגולני, שבסיסו בבית שאן. לא חסכה מאמץ ולא ידעה פחד. למרות התנאים הקשים דאגה לכל. בעת הקרבות על הגלבוע, פחדו הנהגים והטבחים להגיע לאזור הלחימה. הדסה, בגיל 55, הגיעה לעמדות הלוחמים עם סירי האוכל. תחת הפגזה כבדה עברה מעמדה לעמדה, חילקה אוכל חם, עודדה וחיזקה את ידיהם. בהמשך התמנתה למדריכת מטבחים בחטיבת גולני והנהיגה שגם הטוראים יישבו ליד שולחן ערוך וארוחתם תוגש להם. בימי שישי היו פרושים על השולחנות סדינים צחורים כמפות. הדסה דאגה גם לפינוקים כמו פודינג ומרק פירות. בהמשך היא ירדה עם החיילים לבאר שבע. תמיד ראתה לפניה את אימו של החייל ורצתה לשמש לה תחליף.
בשנותיה האחרונות עבדה במשק כתופרת במחסן הבגדים, כשהיא משתדלת למלא יום עבודה במסירות ובדייקנות. עטפה בחום את בנותיה, נכדיה וניניה.
צלולה, בהירת מחשבה וחדת זיכרון עד אחרון רגעיה, בחרה לשבת בכיסאה בשעתה האחרונה ושאלה איך אפשר למות בכבוד מבלי להתאבד. אישה רבת מעש, חזקה ובלתי מתפשרת, ציונית בכל רמ"ח אבריה. בת 95 במותה. את גופתה ציוותה למדע.
יהא זכרה ברוך.
חסר רכיב