חנה ארסט

אביה, שוחט ובודק מכובד, דתי, מחמיר במצוות, בעל עקרונות, ועם זאת, אדם משכיל שהולך עם הזמן. הבית היה אמיד ומטופח, התנהל בדקדקנות על פי ההלכה, אך קראו בו את עיתון "הצפירה" וז'ורנלים רוסיים, התעניינו בספרות ולמדו עברית.

חנה סיימה בית ספר יסודי, תיכון ושנתיים באוניברסיטה מוסקבאית, שם הצטרפה לתנועת "החבר", ברית סטודנטים ציוניים, ובמסגרתה - ל"אוסיפ", תנועת נוער עברי סוציאליסטי. הייתה פעילה ומקובלת ועם זאת, לוחמת על דעותיה. מדריך הקבוצה, ליובה לויטה, התלהב מחנה והם הפכו לזוג. על פעילותה הציונית נכלאה חנה בבית כלא וישבה בו 3 חודשים. עם שחרורה עלו חנה ולויטה ארצה.

ב-1924 הגיעו לעין חרוד ואחרי זמן קצר נולד בנם נמרוד. במשק הצעיר לרגלי הגלבוע תפסה חנה מיד מקום בולט בתחום הטיפול המשותף. הייתה בין מעצבות בית הילדים ומניחת היסוד לשילוב המטפלת בחיי הלימודים ובית הספר, כמחנכת, לא סתם מטפלת.

אחרי המעבר לקומי, עבדה כמטפלת בילדי בית הספר. יצרה סגנון יחסים משולב של אם, מטפלת וחברה לילדים. תמיד ידעה למצוא מסילות ללב הצעירים, בהבנה, משוחררת ממוסכמות ופתוחה לחידושים.

בשנים 1929-1931 יצאה לפולין עם לויטה ונמרוד בשליחות מטעם "החלוץ". בשובה הייתה לאחראית על תחום "העזרה הראשונה" מטעם "ההגנה", הדריכה וארגנה קורסים.

מילאה תפקידים כסדרנית עבודה, מרכזת ועדת ההלבשה המקומית. היית מטפלת בחברות הנוער, מחנכת מסורה שבנתה כלים ומסגרות לקליטת נוער בעין חרוד. חיזקה מאוד את הקשר עם עליית הנוער, עם רחה פראייר, הנריאטה סאלד והנס בייט. מאוחר יותר הייתה חברת ועדת החינוך המרכזית בקיבוץ המאוחד. ב-1947 יצאה בשליחות אונרר"א אל "שארית הפליטה". עבודתה התרכזה בטיפול בילדים ששרדו את השואה באירופה.

ימים ספורים לפני שמלאו לה 86 שנים, עצמה את עיניה לעד.

יהא זכרה שמור עמנו.