שלמה לנגמן
כ"ד ניסן תרע"ה - י"ב סיוון תשמ"ח
8.4.1915 - 28.5.1988
שלמה נולד בעיירה קטנה ליד ורשה, פולין, ב-1915, בן רביעי בין 7 ילדים במשפחה מסורתית. בבית היה חינוך ליהדות, דיברו הרבה על ארץ ישראל, ציינו את החגים והלכו לבית הכנסת. שלמה למד ב"חדר", גם עברית.
ב-1932, בהיותו בן 12, היגרה המשפחה לבלגיה. יחד עם אביו ואחיו, הקים בית מלאכה לסריגה ולטקסטיל.
ב-1937 נשא אישה ונולדו שתי בנותיו, לילי ומרים.
במלחמת העולם השנייה, עם כיבוש בלגיה ע"י הגרמנים, ניסתה המשפחה הצעירה להימלט לדרום צרפת, אך אחרי זמן קצר חזרה לבריסל. במשך המלחמה הצליחו לשרוד הודות למשפחה נוצרית שהסתירה אותם ועזרה להם. עם כניעתה של בלגיה פעל שלמה יחד עם גיסו במחתרת בבלגיה ובצרפת, תוך נטילת סיכונים ועשיית מעשים נועזים, עד לסוף המלחמה. שני אחיו הצעירים נרצחו ע"י הנאצים. ההורים, 3 אחיות ואח שרדו את המלחמה.
עם קום המדינה היית גאווה במשפחה על המדינה היהודית, מדינת ישראל הצעירה.
אחרי שבתו הצעירה של שלמה, מרים, עלתה לישראל והגיעה לקיבוץ, החליט שלמה לעזוב את בלגיה ולעלות ארצה. בדצמבר 1964 עלה לארץ וחיפש עבודה בתחום הטקסטיל. עבודה כזאת נמצאה לו בעפולה, אך המליצו לו ללמוד קודם עברית. כך הגיע שלמה לאולפן בעין חרוד, למד היטב את השפה ומהר מאוד הפכה העברית לשפה השגורה בפיו. אפילו עם קרוביו בארץ דיבר עברית.
בסוף האולפן החליט שלמה שחיי הקיבוץ מתאימים לו ושעין חרוד הוא מקום טוב לחיות בו. הוא נשאר פה והתקבל לחברות.
במשך השנים עבד במכבסה, בפלדות, במוסך, ניהל את האולפן לעברית, עד שהגיע לנגריה, בה ראה את הענף שלו, בה רכש חברים טובים, תוך שהוא שומר על יחסי ידידות עם כל חבריו במשק.
המשפחה, הילדים והנכדים היו לו העיקר. כאשר אימו בת ה-80 ביקרה בארץ, אירח אותה בעין חרוד, חגג אתה ועם חבריו את חג החנוכה, כשאימו שרה שירי חנוכה ביידיש.
קיבוץ משמר הנגב, בו גרה מרים בתו עם מרסל בעלה וילדיהם, היה לו בית שני. תמיד חזר מביקוריו שם מלא סיפורים, שבהם השתלבה גאווה ואהבה. גם שם חש שותפות בקיבוץ והשתתף בגיוסים עם החברים.
עם בתו לילי, שנשארה בבלגיה, שמר על קשר הדוק, נסע לבקרה שם והיא באה לבקרו בעין חרוד. כשטיילו בארץ, היו החתנים מתווכחים בעוצמה מי יזמין אותו לבית הקפה על חשבונו, ושלמה היה מביט בהם משועשע ובאהבה.
תמיד נהג בצניעות, היה חייכן ומסביר פנים, טוב לב ונדיב, בעל חוכמת חיים, תבונת כפיים וחוש הומור.
גם אחרי שהתגלתה מחלתו, התעקש להמשיך לעבוד בנגריה ולתרום כמיטב יכולתו, לשהות בין חבריו.
הקפיד לשמור על קשר הדוק עם בני משפחתו ואף נסע לאחרונה לבקרם בבלגיה.
לפתע חלה הרעה במצבו. הוא נפטר בחדרי החולים, בן 73 במותו.
הותיר אחריו את שתי בנותיו, מרים ולילי, ונכדים.
יהי זכרו ברוך.