יעקב שפיבק

במשפחתו עבר מקצוע הסנדלרות מאב לבן. אביו וסבו היו סנדלרים וגם יעקב החל לעבוד בסנדלרות מגיל 12. כשהתבגר עבד כפועל שכיר בבתי מלאכה של אחרים. 

ב-1929 התחתן יעקב עם פייגה ונעשה עצמאי. נולדו להם 2 ילדים, בן ובת.

ב-1939, עם פלישת הנאצים לפולניה, הועבר יעקב עם משפחתו לגטו ורשה. בגטו חלתה פייגה בטיפוס ונפטרה. הילדים נלקחו למחנה השמדה. יעקב עבד כסנדלר בשירות הגרמנים ולפני חיסול הגטו נשלח בטרנספורט למחנה סמולנסק. מ-1500 האנשים שיצאו באותו טרנספורט שרדו רק 92 בני אדם ויעקב ביניהם.

לאחר נדודים ממחנה למחנה הועבר יעקב למחנה מטהאוזן שבאוסטריה. משקלו ירד ל-27 ק"ג, כבר לא היה מסוגל לעבוד וחשש שסופו הגיע. ואז הגיעו האמריקאים. יעקב טופל מספר חודשים בבית חולים עד לשיקומו. כאשר חזר לוורשה, עדיין חלש ונעזר במקל הליכה, החל לחפש בני משפחה, אך לא מצא אף אחד. כל משפחתו נספתה בשואה.

מוורשה נסע ללודז', כשהוא נשען על מקלו, ומיד החל לעבוד באומרו "אני אבריא בעבודה". הוא עבד במפעל גדול לייצור נעליים והגיע לתפקיד ניהולי בכיר. היו לו קשרים טובים עם הפועלים שעבדו תחת פיקוחו. רבים מהם הכניס לעבודה ולימדם את המקצוע והם היו אסירי תודה לו, בהם גם פולנים שחיבבוהו והעריצו אותו. היו לו קשרים טובים גם עם אנשי השלטון והמשטרה ודרכם עזר רבות ליהודים שנקלעו לצרות.

בלודז', בביתו של צבי גוטליב, חברו לעבודה, פגש יעקב את בלה, אחותו של צבי.  בלה, גם היא ניצולת שואה, צעירה ממנו ב-13 שנים, מצאה חן בעיניו והם התחתנו. שני ילדים שנולדו להם נפטרו בלידה. ב-1956 נולד אברהמל'ה וב-1957 עלו מפולניה לישראל ב"עליית גומולקה". 

בארץ קיבל את פניהם צבי גוטליב, שעלה לפניהם וחי עם משפחתו בעין חרוד. הוא שמח להביא גם אותם לעין חרוד. הקליטה הייתה קשה. יעקב בא מהעיר הגדולה, עברית לא ידע, אבל הוא מעולם לא התלונן ובמשך הזמן הסתגל. "לי טוב פה", אמר לצבי שעזב את עין חרוד וניסה לשדל אותו לעשות כמוהו. 

יעקב היה מסור לעבודה בסנדלריה ונכון לעזור לכל חבר בכל עת. לעיתים עשה עבודות בשבת כשפנו אליו בבקשות דחופות.

הדאגה לאברהמל'ה עמדה במרכז חייהם של בלה ויעקב. קשה היה להם להסתגל לחינוך המשותף. הם ליוו את לימודיו, את התפתחותו ואת בריאותו בחרדה רבה. סיפוק רב מצאו בעבודה, בתרומה שהם תורמים במשק ובחינוכו של אברהמל'ה וגידולו.

מחלתו של יעקב באה לפתע. בלה ידעה שזו מחלה קשה אבל לא תיארה לעצמה שהיא תכלה אותו במהירות כזאת.

יעקב  שפיבק ייזכר בעין חרוד כאדם בעל חוכמת חיים וחוש הומור, עם תרבות ונימוסים של העיר הגדולה ורשה. כשנשאל איך הצליח לצאת בשלום מהשואה, ענה: "שני דברים היו לי לעזר, הידע המקצועי והחוכמה היהודית".

הוא זכה לנחת כשאברהמל'ה התחתן ונולדו לו שני בנים, אייל וארז - הנכדים - שאותם אהב והם אהבו אותו מאוד. בן 82 במותו.

יהא זכרו ברוך.