בלה שפיבק
כ"ה סיון תרע"ז - כ"ו כסלו תשמ"ט
15.6.1917 - 5.12.1988
בלה נולדה ב-1917 בעיירה אילז'ה הסמוכה לעיר ראדים שבפולניה, לשרה ולאברהם גוטליב.
האזור שפע יערות ומים. למשפחה, שהייתה מסורתית, נולדו 7 ילדים. הם התפרנסו מחנות מכולת מכובדת ומגיל צעיר הוטל על בלה לסייע בעול הפרנסה.
לאבא אברהם היה חלום, לעלות לארץ ישראל. ב-1931, כשביקש להגשים את חלומו, נתקל בקושי כלכלי והחלום נגוז.
בלה הייתה נערה שקטה ומכונסת בעצמה. בהיותה בגיל 22, בשיא פריחתה, ב-1939, פרצה מלחמת העולם השנייה. גורלה היה כגורלם של יהודי אירופה - מחנות ריכוז. היא עברה בארבעה מחנות כפייה של הצבא הגרמני, עבדה עבודת פרך בתנאים לא אנושיים, שהפילה חללים רבים. עבור פרוסת לחם מסרה צמיד זהב ועבור בגד - עגילי זהב. אך היא הצליחה לשרוד.
אחרי השחרור על ידי הרוסים חזרה לביתה. העיירה עמדה על תילה, אך בבתי היהודים גרו הפולנים.
בלה פנתה ללודז', העיר הגדולה, שם מצאה ארגון יהודי בתמיכת הג'וינט שדאג לניצולים. שם פגשה שניים מאחיה ובידידים ששרדו את השואה. שם גם פגשה את יעקב שפיבק.
ב-1946 נישאו בלה ויעקב שפיבק בעיר לודז'. שני תינוקות שילדה בלה מתו בלידה. הלידה השלישית הצליחה וב-1956 נולד תינוק בריא, שנקרא אברהם על שם הסבא, אברהם גוטליב.
ב-1957, עם פתיחת שערי פולניה ע"י גומולקה, החליטו בלה ויעקב שתמו ימי חיי הגולה והם עלו לישראל. אחיה של בלה, צבי גוטליב, שחי בעין חרוד חיכה למשפחה בלוד וקלט אותם במשק. חבלי הקליטה היו קשים. בלה ויעקב באו מתרבות שונה, ספוגים בשפת יידיש ולמעשה לא היו מעורבים בחברה. ויחד עם זאת, השכימה בלה בוקר-בוקר למטבח, אהבה את עבודתה והייתה מקובלת על כולם, כי באופייה הייתה אופטימית וראתה את חייה בעין חרוד באור חיובי. הייתה "מלכת הדגים", כשהגפילטע פיש שהכינה היוו מעדן עבור רבים בעין חרוד. וכך גם הטשולנט בשבתות. במטבח אהבו אותה והעריכו את חריצותה ואת כל מעשי ידיה.
שנים רבות סבלה ממחלת הסכרת, שהלכה והחריפה. מותו של יעקב ב-1987 פגע בה ומעשה לא התאוששה מהפרידה ומהבדידות שירדה עליה.
בזמן האחרון דיברה על נסיעה לחו"ל, רצתה לצאת ולראות עולם. ולא זכתה. מותה קרה בפתאומיות כאשר לבה לא עמד לה עוד.
בת 71 במותה. זכתה ל-2 נכדים מבנה אברמל'ה: אייל וארז, שאותם אהבה ופינקה כל חייה.
יהא זכרה ברוך.