טובה אובשני

בחושיה הבריאים ובכישרון ראיית הנולד הבינה כבר בגיל 12 שהיא חייבת לחפש מוצא מן הדלות והאנטישמיות שהתבטאה בשרפות חוזרות על בתי היהודים. שירו של מרדכי גבירטיג "אחים בעיירת שריפה" היה עבורה מציאות חיה. היא לקחה את אחיה הצעיר, ישראל בן ה-10 וברחה עמו לקרובי משפחתה בוורשה הבירה.

בוורשה הצליחה טובה לרכוש מכונת תפירה ותפרה ימים ולילות קונפקציה עד שהצליחה להעביר לוורשה את כל משפחתה, הוריה ו-4 אחיותיה. בוורשה נישאה טובה ליחיאל אובשני, שעזב את עיירת מולדתו, קלץ, וחיפש את עתידו בוורשה.

ב-1939 נולדה בתם הבכורה, שנהרגה בהפצצת בית החולים ע"י הגרמנים. כאם צעירה שכולה הבינה שהאדמה בוערת ושכנעה את אחיה ואת אחיותיה הצעירות לברוח לרוסיה.

במוגילב שבבלורוסיה, החלו לשקם את חייהם. בינואר 1941 נולדה הבת לנה-אילנה. חצי שנה אחרי כן פלשו הגרמנים לרוסיה. יחיאל התגייס לצבא האדום וטובה נשארה לבד עם התינוקת, נדדה 

מרכבת לרכבת, מהפגזה להפגזה, ברוסיה, בכיוון מזרחה, עד הגיעה לטשקנט שבאוזבקיסטן. אחיה ואחיותיה נפוצו כל אחד לדרכו, עד שיום אחד, בתור ללחם בטשקנט, פגשה באקראי את אחותה רוזה ומאז לא נפרדו עוד.

באוזבקיסטן הפקידה טובה את אילנה בבית יתומים ויצאה לעבוד בקולחוז ואח"כ במפעל קואופרטיבי לבשר. סובלות מרעב וממחסור הצליחו האחיות לשרוד ולגדל את הילדה בתנאים קשים ביותר.

עם תום המלחמה, ב-1945, נפגשו טובה ויחיאל וחזרו לוורשה בתקווה למצוא שרידים ממשפחותיהם קרוביהם וידידיהם. איש לא נותר והם עברו ללודז' בתקווה שהמשטר הקומוניסטי יקבלם כאזרחים שווי זכויות וחובות. האכזבה הייתה רבה ולאחר קום מדינת ישראל עלו לארץ באנייה "גלילה", ב-1950.

לאחר מספר חודשים במעברת "שער העלייה" הכריע רצונו של יחיאל לחיות בקיבוץ. הוא בחר בחיי שוויון, שבהם האמין בכל לבו. טבעי ביותר היה עבורם לבוא לעין חרוד, שם חייתה בת דודתה של טובה, עליזה זינגר.

כשהם כבר בגיל העמידה הגיעו ההורים עם אילנה בת ה-9 לעין חרוד ופה נולדה הבת השנייה, אסתר. ההשתלבות במקום החדש ובחיים החדשים לא הייתה קלה. טובה השקיעה את כל מרצה בגידול הבנות ובטיפוחן. עבדה שנים רבות במטבח כמבשלת ובגיל מבוגר יותר חזרה למכונת התפירה, עסקה בתיקון בגדים ובתפירת קונפקציה. הייתה מסורה מאוד לעבודתה, אך בראש מעייניה עמדו תמיד הבית, הבנות, האחיות והאח. מעולם לא ביקשה דבר לעצמה, לא הסתכלה אחורה בזעם, ביקשה רק שמשפחתה תשגשג ותפרח.

ב-1986 נפטר יחיאל אחרי שנים של מחלת לב. 

כשטובה הגיעה לגיל 82, הנכדות עמדו לבנות משפחות משלהן ואסתרק'ה כבר הייתה "מסודרת בחוץ", היא נותרה לבד. ההרגל לטפל בכולם ולדאוג לאחרים איבד ממשמעותו. או אז הציף אותה גל עכור של חרדות ופחדים, שהיה חבוי כל השנים תחת הפעילות היומיומית. מאז החלה הפרידה מטובה כאם וכסבתא. בשנים האחרונות דעכה לאיטה. בתחילה חזרה לנוף ילדותה וניהלה שיחות עם אמהּ ועם אחותה הצעירה שנספתה בשואה. בהמשך דעכה גם פיזית וגם נפשית.

טובה נפטרה והיא בת 89. השאירה אחריה 2 בנות ו-4 נכדים.

יהא זכרה ברוך.