יעל אופק

ילדותה הייתה אופיינית לילדי המשק. בבית הספר הייתה פעילה ואהובה על הבנות והבנים, תלמידה שקדנית ומסודרת. התבלטה בנבחרת הכדורסל של הבנות בקליעה לסל. היו אלה ימים של פעילות ספורט רבה. קבוצת הבנות המקומית אומנה ע"י מאולי וסלח, השתתפה בתחרויות, הגיעה לליגה הלאומית והייתה גאוות הספורט של עין חרוד.

בגיל נעורים עבדה יעלי בבתי ילדים ומילאה את כל מכסות הגיוסים - בקטיף, במסיק, בכותנה וכ"ו.

השתתפה בהופעות של ריקודי החגים ובפעילות בחטיבת בני הקיבוץ המאוחד, כשהיא בולטת בהופעתה הנאה, נמצאת במרכז העניינים, מוקפת חברים.

בסיום בית הספר התגייסה לצנחנים, תחילה כמקפלת מצנחים ואחר כך בתפקיד הנחשק של פקידת הסיירת - התקופה היפה ביותר בחייה עד אז.

אחרי שחרורה מהצבא השתלבה בעבודה עם ילדי הגן והפעוטונים. אחרי מלחמת ששת הימים עלתה עם חבריה מהסיירת לרמת הגולן לעלייקה, בה הקימו את הקיבוץ הראשון שם - מרום הגולן.

בשובה לעין חרוד הכירה את יגאל אופק ושניהם יצאו לשנתיים בבת ים. יגאל שירת בצבא הקבע ויעלי עבדה בגן ילדים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים יגאל השתתף בקרבות. בתום המלחמה חזרו יעלי ויגאל לעין חרוד ונישאו. נולדו חמשת ילדיהם: אורן, סיון, מתן והתאומים שנולדו בחנוכה, נרי ומאור.

15 שנים עבדה יעלי כמטפלת מסורה בבתי ילדים כשבסופן ריכזה את הגיל הרך ביעילות, בסדר ובשקט, שכל כך אפיינו אותה. כך גם מילאה בהצלחה ובנעימות את תפקיד סדרנית העבודה.

לימודי הקוסמטיקה היו מסלול התפתחות אישית טבעי שהשיק לקווי אופייה - אהבת היופי והאסתטיקה, טיפוח החן ותבונת כפיים. זכתה לקהל מטופלות נאמנות שאהב את מגע ידיה הרכות והיעילות בעת הטיפול. את שעות עבודתה השלימה בעבודה ואחריות במחסן הילדים ובשנים האחרונות ברישום עבודה ועבודה במחשב.

יופי, התאמת צבעים, הקפדה על צירופים והרמוניה בין הבגד לתכשיט שענדה, השלימו את הופעתה המטופחת. רוב חן ליווה את כל מעשיה: טיפוח של גינתה הפורחת, דיבורה הרגוע והנעים, יחסיה עם חברים ושכנים, שתמיד ידעה לעזור להם כשצריך. הייתה פתוחה וכנה, לא הסתירה דברים ולא השאירה עניינים לא סגורים. אפילו לרכל אתה היה נעים, ללא סערת רגשות ובלי גישה שלילית.

יעלי מצאה דרכים לעמוד במצבים מורכבים. כצעירה ללא ילדים פתחה את ביתה ואת לִבּהּ בטבעיות לטל ולאורית. 

המחלה התגלתה אצלה לפני 7 שנים ופגעה ביקר לה מכל - השלמות והיופי. ידעה לנהל אתה דיאלוג מלא אמונה ואופטימיות. הקשיים דרבנו אותה להתפתח ולהתקדם. באלגנטיות ידעה לחמוק מכאבי הגוף וממכאובי ההורות שליוו אותה בתקופה האחרונה. למדה ציור על עץ, רקמה אמנותית, רכשה מנוי לתיאטרון ושכנעה את חברותיה ללכת בעקבותיה. החלה לצייר רישומים וכתבה יומן אישי, עסקה בסריגה ממש עד ליומה האחרון.

את העזרה שהגישו לה חברותיה קיבלה בתודה. כל מעשה פעוט למענה מילא אותה באושר, כמו יום ההולדת האחרון שחגגו אתה חברותיה בבית גבריאל.

לפני כל שלב טיפולי הייתה עושה שינוי קטן בבית, כחלק מהגישה שהפנימה בעקבות קריאתה בספר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", לפיה יש לחפש את הטוב, להציב מטרה נוספת, למשל, כשתבריא, תעשה רישיון נהיגה, גם אם יגאל יתנגד.

ביום רביעי האחרון, שהיה קל וצלול יותר מאחרים, לא הפסיקה לצחוק, בא לה לשיר, שוחחה בטלפון עם אִמהּ ציפורה, קיבלה באהבה את ילדיה ושמעה מסיון על הלימודים - היה לה יום טוב, יום של חשבון ושיחות נפש.

עיניה, שתמיד פחדה לעצום ולישון, נעצמו לעד אור ליום שישי. מי ייתן וברגעיה האחרונים נותרו לה האמונה והאופטימיות, שליוו אותה לאורך כל הדרך.