צפורה לוי

ציפורה נולדה ב-6 במאי 1912 בעיירה אסטרוג בפולין, לאמה גיטל ולאביה יואל צלניקר, ולהם שלושה ילדים – ציפורה, מרים וצבי.

שנתיים לאחר לידתה פרצה מלחמת העולם הראשונה, המשפחה ידעה כנראה סבל רב ועוני.

שבע שנים למדה ציפורה בבי"ס עממי ונאלצה לעזוב לימודיה ולצאת לעבודה.

שנים מועטות אחר כך  הצטרפה לקיבוץ ההכשרה בקובל, והכינה עצמה לעלייה לארץ.

ב-1938 עלתה לארץ באחד מגלי העלייה של קיבוצי ההכשרה, חלוצים וחלוצות חדורי כמיהה לארץ ומוכנות לחיי עבודה קשים .  במסגרת "החלוץ" הגיעו רובם לקיבוצים. היא הגיעה לתל-יוסף שהתה שם תקופת מה וקשרה קשרים עם חבורת עולי "החלוץ" בעין-חרוד עמם מצאה שפה משותפת, ביניהם קבוצת חברים מסביבת עיירתה.  זיכרונות משותפים והווי שנשמר מ"בית אבא" משכו אותה והיא עברה לעין-חרוד בסוף אותה שנה.

באותה תקופה הגיעה לעין-חרוד קבוצת חיילים יהודים שערקו מצבא אנדרוס הפולני, וביניהם גרשון לוי.  בין השניים נוצר קשר והם הקימו את משפחתם בעין-חרוד.  כאן נולדו שלושת ילדיהם – חנוך, יעל ז"ל ודליה. הם זכו ל-9 נכדים ולנין.

ציפורה וגרשון השתלבו בחיי העבודה גרשון בנגריה וציפורה בטיפול בגיל הרך. בראשית בואה לעין-חרוד עבדה ציפורה במספר ענפים ברפת (בעיקר) במטבח, בכרם, ובחדר-האוכל. אך רוב שנותיה עשתה כמטפלת בילדים בגיל הרך.

חסרון השפה העברית  והרקע הלשוני מנעו ממנה מלטפל בילדים גדולים יותר אך סגולותיה נתגלו כמטפלת בתינוקות: אחראית, קשובה לחיי הפעוטות ולצורכיהם ומסורה לאין קץ.

 היא נשלחה מטעם המשק לחצי שנה לקורס מטפלות בביה"ח תל-השומר והתמידה, לאחר השתלמות זו, כשלושים שנה בטיפול בבית התינוקות, קונה לעצמה שם של מטפלת יסודית, אוהבת, נאמנה מאד ויודעת לקשור קשרים גם עם ההורים וגם עם הסגל הרפואי שהעריך אותה. היא למדה הרבה בעזרת חושיה הרגישים ולימדה מטפלות צעירות שותפות לה בעבודה  והעניקה להן  מניסיונה הרב.  כשפחתו כוחותיה בטיפול בילדים, המשיכה בעבודה במחסן הבגדים של הילדים. 

את חייה עשתה בצנעה ובאלם, לא סיפרה על עברה, על ילדותה הרחוקה וקורותיה כילדה וכנערה. סגרה עולם שאליו לא רצתה לחזור גם בהגיגיה. גם לילדיה נמנעה מלספר ולהעלות זיכרונות, נתונה כולה לחובות ההווה ותביעותיו ושואפת לעתיד טוב ובטוח לילדיה.

הגיל המתקדם ומחלותיהם של שניהם, הביאו אותם להחלטה לעבור ל"בית-חרוב", מתרחקים משאון החיים במשק ונתונים לטיפולן המסור של עובדות הבית המגונן.

אבלם העמוק על אובדן הבת יעל, במחלה קשה הגבירו את הסתגרותם והחישו את זקנתם, כוחותיו של גרשון פחתו והלכו  ולפני  שנה  הלך גם הוא  לעולמו.  ציפורה התייחדה עם חוויותיה וזיכרונותיה, סגורה, שותקת ומצפה תמיד לילדיה – ללא תביעות ודרישות.

יהי זכרה ברוך