ישעיהו (שייקה) בן אליהו

הוריו של שייקה, רבקה וורוביוב וישראל בן-אליהו הגיעו למחנה "גדוד העבודה" ב"עין-חרוד למטה" בסוף 1922 מ"שדה מנוחה", אחת ממושבות היהודים עובדי האדמה בדרום רוסיה. בעין-חרוד נישאו בחתונה קולקטיבית. רבקה ברחה מתחת לחופה. הקולקטיביות ברגע הגורלי דחתה אותה והיא קראה בכעס "אינני יכולה ככה!" חסיה אדר באה במקומה אל מתחת לחופה, והחתונה עברה. וכך היו לזוג נשוי. שייקה – ישעיהו, נולד ב1924.2.6 בבית החולים הגרמני בחיפה. הוריו עבדו אז בנהלל, לחסוך כסף לעלייתה ארצה של דבורה בת דודתו של שרוליק, שהייתה לו כאחות. רבקה שהייתה רפתנית מיומנת בזכות שלהוריה הייתה הרפת הגדולה ביותר בשדה מנוחה, עבדה בנהלל עם שרוליק במשקו של מרדכי שמחוני. כשהביא חיים שטורמן פרות דמשקאיות מביירות בסוריה הזדקקו בעין חרוד ליד חולבת. חזרה רבקה ושייקה הקטן בזרועותיה "הבייתה" לעבוד ברפת. שרוליק נשאר בנהלל עוד כשנתיים, והמשפחה הקטנה התאחדה בשבתות. "ליד המעין עוד גרו החברים באוהלים אך לאט לאט הוקמו צריפי "השכונה". כאשר הגיעה שעתו של אבא לחזור לעין-חרוד פנו החברים בבקשה לנהלל להעביר את צריף מגורי הורי לעין-חרוד. אז נשלחה עגלה רתומה לזוג פרדות לביצוע המשימה והצריף הובל ברוב כבוד ... כאשר הגיעה אמא ל"שכונה" התעורר בה צורך לטעת עץ, להכות שורש! וכאקט סמלי להיות המקום ישוב קבע... נטעה דקל, כי מתמונות ארץ-ישראל תמיד נשקפו דקלים בנוף הקדום. הדקל נקלט וגדל. לאורך השנים, כאשר היינו יורדים ל"עין-חרוד למטה" בתקוף הגעגועים לכור מחצבתנו, הייתה אמא מכריזה בעוברנו ליד הדקל "הנה הדקל ששתלתי". ועד היום, כאשר השטח השתנה לגמרי, ו"המחנה" הפך לפארק לאומי, חי הדקל ועומד גבוה וזקוף". כשהפך שרוליק למנהל הגורן, בזכות הידע החקלאי המתקדם שהביא עימו משדה מנוחה, ניצב לצידו שייקה הקטן וצפה בסידור ערימת הקש הגבוהה. ב-1927 הביאו את "אוטו משק עין-חרוד". אנשי גבע שהיו עובדי אדמה ולא מכונאים התלוצצו – "עוד מעט יביאו אווירון לעין-חרוד". שייקה זכר את כל הטרקטורים שהובאו ואת כל תהליך העבודה. ידע עצום זה סייע לו כשהחל באיסוף כלי עבודה לחצר הראשונים, וסייע לעבד לפתחה. ביום צפה שייקה בעבודת השדה, בערבים, ברבקה החולבת אך יותר מכל נמשך לאפיית הלחם. "בדרך לרפת הייתי מתעכב ליד המאפיה הריח עצמו כבר משך אותי, נכנסתי ועמדתי מהופנט על יד אמבטית הבצק, הבצק הצהבהב והרך שנלוש לעיסה חלקה בידי האופה, שבידיו ובמלוש לש הפך ואחר-כך צר צורות לככרות הלחם אותם הכניס לתבניות ואותן לתנור – האש הייתה צבעונית ומחממת והתהליך משך אותי מאד. מה גם שלבסוף זכיתי לקבל פיתה גדולה טרייה ורכה שטעמה לא פג עד היום" . והיה גן העדן אמיתי – המעיין. שייקה זכר את העצים בכעין משולש פינת חמד לילדים, למשחקים, לחופש הדמיון, להמצאות ולסיפורים, יופי עשיר של הטבע מושך ומגרה את הדמיון. כשהיה בכתה א' התחילו לבנות את הבתים בקומי. שתי רפתות היו שם כבר, ומשפחות הרפתנים עברו למגורים במקום הקבע בגבעת קומי. הילדים היו יורדים ללימודים למטה ב"מעין" בעגלה רתומה לסוסות הונגריות שהובילה חלב לכפר-יחזקאל עד לתחנת הרכבת ומשם היו הולכים ברגל לכתה ב"מחנה". הבנות הגיעו באמת לכתה – והבנים לא: תמיד נשבו בדרך ל"עניינים" יותר מעניינים מלימודים כמו הבורסקיה ופינות עבודה אחרות. בכתה ב' נתנו להם עגלה לפנות ערב, לעלות לבד לקומי. "אני", אמר שייקה "תפסתי מהר את הטכניקה של נהיגה בעגלה והובלתי את הפרדה". אחרי מאורעות 1929 כשעלו כולם לקומי – הילדים קיבלו זאת כאסון – הניתוק מעין-חרוד למטה היה עונש קשה וכואב. מעבר מעולם קסום לגבעה ערומה. בתקופת ביה"ס היו גם דברים טובים, אבל גם מאד לא אהובים... למדנו הרבה בחיק הטבע, תוך סיפורים והמחשות. הישיבה בכתה קשתה, אך הטיולים היו נהדרים. בשנת הלימודים האחרונה למדו ברצף חצי שנה וחצי שנה עבדו. שייקה סודר בעבודה מיוחדת במינה ונפלאה: לטפל באילוף הסייחים להירתם לעגלה. הוא אמר: "זו הייתה העבודה המעניינת ביותר בחיי!" באותה תקופה נקרא שייקה מדי פעם לקורס סיירים וחבלנים במשמר-העמק ולמד כבר משהו על חומרי חבלה! ידע שאותו מימש עם גיוסו לפלמ"ח לפלוגה א'. מקורס מ"כים בכנרת השתחרר אחרי שהוכיח כי נפצע ברגלו ואינו כשיר לריצות. בעין-חרוד הפך לנהג. וכשחיפשו נהג סליקים , חזר אל הפלמ"ח, אל דרכי הארץ ואל משימות רבות ומסוכנות בהעברת נשק והתחמקות מחיפושי הבריטים. שייקה סיכם פרק ארוך זה "נהגתי באוטו בין עבודה לאימונים בכל שבילי הארץ, האוטו היה לי ממש לבית. והיה לי אליו ממש יחס אינטימי". סיפורי הגבורה הסודיים של נהגי הנשק לא נכנסו לספר הפלמ"ח בגלל סודיותם, ושייקה לא סלח. כשתמה תקופת הסליקים, היה לאחד מראשוני נהגי הקואופרטיב שלאט לאט התאחדו בו משקי העמק. שייקה המשיך להיות נהג מיתולוגי במשאית המשק – הוביל בה משאות ,אנשים וילדים, לטיולים רחוקים ועבד גם בפלחה. הוא פיתח את תחביביו הגדולים – שחזור חצר הכלים החקלאיים וגידול סוסים. חבובה – סוסת שלל מיריחו, הייתה לאם השושלת של האורווה שטיפח במה שהיה "רפת גימל" והוביל בחגים שיירות ואנשים על סוסים וכרכרות, וסיפר בכישרונו כמספר בעל הומור על ימי הראשית של עין-חרוד. וכמובן הייתה המשפחה. שייקה היה בן טוב להוריו, שחיו בעין-חרוד איחוד. אח מסור ודואג לאחיו הצעירים אבנר ואיה )לביא(. שייקה בנה עם מיכל ציזלינג משפחה רבת ילדים. מענפיה העבותים של משפחת ציזלינג הגדולה. אבא טוב ומיוחד, שהוריש לילדיו את אהבת הטבע והמרחב, את החושים הטכניים המפותחים, את אהבת הסוסים, החריצות, את תשומת הלב, והמון סיפורים, וקודים פנימיים שעברו בירושה הלאה, משמונת בניו ובנותיו ובני זוגם לעשרים וארבעה נכדיו ונכדותיו, וגם ל-3 ניניו, וגם אל שרקי הנפלאה, שליוותה אותו ב-6 השנים האחרונות. עצב מותה של מיכל ושל הנכד האהוב עפרי חלחלו אל מעמקיו. הוא שקע אל עולמותיו. ואולי היו אלו העולמות הקסומים של ימי המעיין והשעות עם הסוסים הדוהרים ברחבי העמק. הימים ההרואיים בפלמ"ח, ומשאית טרנטה בכבישי הארץ ואולי הרקפות הכלניות והנרקיסים הפורחים עכשיו בגלבוע, ועץ שקדייה בלבן המציין כי הנה סגר מעגל ביום הולדתו, בדיוק לפני תשעים שנים